פסק-דין בתיק ע"א 2408/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור) מיום 22.3.04 (ת"א 37962/99), שבו התקבלה תביעתו של המשיב לתשלום יתרת חוב שנצברה בחשבונה של המערערת 1 (להלן: "המערערת").

1.                    רקע

(א)                המערערת היא חברה אשר עסקה במועדים הרלוונטים לתביעה במכירה ושיווק של רהיטים להרכבה עצמית, וניהלה החל מיום 8.5.95 חשבון עסקי בבנק המשיב (להלן: - " החשבון").

(ב)                 בחודש מאי 1996 התקשרה המערערת עם חברה בשם בניסטי החזקות בע"מ (להלן: "בניסטי") בהסכם שלפיו תספק המערערת לבניסטי רהיטים תמורת תשלום בשיקים מעותדים. הבנק ניכה שיקים בסכום כולל של 382,750.42 ש"ח שמשכה בניסטי למערערת, בתקופה שבין יוני 1996 ועד סוף אוגוסט 1996, ובתמורה להם העניק למערערת אשראי בסכום השיקים, בניכוי עמלה. השיקים שנוכו חוללו וחשבונה של בניסטי בבנק הנמשך הוגבל במחצית חודש ספטמבר 1996.

(ג)                  המשיב הגיש תובענה כספית כנגד המערערת והמערערים 2-3, הערבים לחשבונה (להלן: - " הערבים") בגין סכום של 720,907 ש"ח, יתרת החוב בחשבונה. המערערים התגוננו בטענה שחלק מיתרת החוב, אשר נוצרה כתוצאה מחילולם של השיקים נובעת ממצג שווא רשלני שהציג המשיב בקשר לחוסנה הכלכלי של בניסטי, עובר להתקשרות עם בניסטי, מצג שהיווה בסיס להתקשרות עמה.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא דחה את הטענה שערב ההתקשרות עם בנסיטי נתן המשיב למערערים אינפורמציה כלשהי, בין בקשר לחוסנה הכלכלי של בניסטי ובין בקשר למצב חשבונה בבנק דיסקונט והגדיר טענה זו כטענת שווא. בית המשפט קבע שחוזה המכר שנכרת בין החברה לבין בניסטי לא נקשר על סמך מידע שקיבלו המערערים מהמשיב, שכן המשיב נתן למערערים מידע כלשהו רק כחודש לאחר כריתת החוזה, לאחר שהשיק הראשון נוכה (11.6.96).

(ב)                 בית המשפט קיבל כמהימנה את עדותם של עדי המשיב, רמי ברק ועופר בלסיאנו, שלא נעשתה בדיקה כללית בקשר לחשבון בניסטי, אלא שבכל פעם שביקשו המערערים לנכות שיק, נעשתה בדיקה אצל הבנק הנמשך בקשר לשיק הספציפי שהופקד. נסיונו של המערער 2 למצוא הסבר דחוק לסתירה בין מועד ההתקשרות עם בניסטי לבין מועד הפקדת השיק הראשון לא צלח ולכך מצטרפת אף הסתירה שהתגלתה בגרסתו כי לצורך ההתקשרות עם בניסטי הייתה המערערת זקוקה להגדלת מסגרת האשראי, ועל כן פנה למשיב עוד טרם ההתקשרות. ממסמך תא/5 עולה שהמערערת סיפקה טובין לבניסטי עוד לפני שקיבלה אשראי כלשהו מהמשיב.

(ג)                  בית המשפט הוסיף ומצא כי גם נסיונם של המערערים להסתמך על דברים שרשמה פקידת הבנק, רחל זינפלד במסמך מיום 7.7.96 אינו יכול להועיל למערערים. מסמך זה, כך נפסק, תומך דווקא בטענת המשיב, שכן הוא נכתב לאחר שכבר נוכו מספר שיקים בחודש יוני 1996. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי מסמך זה מגבש ברור קודם שנעשה בעל פה, ערב ביצוע העסקה עם בניסטי. המערערים לא הוכיחו טענתם בדבר מסירת מידע בעל פה וחרף העובדה שבתצהיר עדותו הראשית של המערער 1 הופיעו שמותיהם של פקידי הבנקים אשר מסרו אינפורמציה בנדון, נמנעו המערערים מלהביאם לעדות. הימנעות זו יש לזקוף לחובתם, כמו גם את ההימנעות מלהציג ראיות המאששות את הטענה שבנקים מחליפים בינם לבין עצמם מידע על חוסנם הכלכלי של לקוחותיהם. 

(ד)                 בית המשפט דחה גם את טענת המערערים שהבנק התרשל במתן האינפורמציה לגבי חשבון בניסטי שכן חשבון זה היה בהליכי הגבלה כבר ביום 11.7.96. טענה זו נוגדת את ההגיון הכלכלי, והמערערים אף לא הוכיחו שמידע זה היה בידי המשיב. הוכח, שבכל מועד עד וכולל יולי 1996, בו פנו פקידי המשיב לברר את מצב חשבון בניסטי בבנק דיסקונט, התקבלה תשובה חיובית ורק השיקים המשוכים לחודש אוקטובר 1996 חוללו מהסיבה שהחשבון הוגבל. לפיכך, אין ממש בטענה שהחשבון הוגבל לפני יום 4.9.96. בכך תומך אף הדו"ח שהזמינה המערערת מחברת דן אנד ברדסטריט אשר נכון למועד כתיבתו   (7.8.96) לא נמצא חשבון בניסטי ברשימת החשבונות המוגבלים.

3.                    טענות המערערים

(א)                בפתח ערעורם מבקשים המערערים להדגיש שאין הערעור מכוון נגד קביעות המהימנות של בית משפט קמא, וכי על בסיס העדויות והראיות מטעמו של המשיב אפשר היה להגיע לתוצאה הפוכה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא. ערעור זה, כך נטען, הוא אחד  מאותם מקרים נדירים שבהם נדרשת התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית, שכן בית משפט קמא לא הסיק את המסקנות ההגיוניות הנכונות מהממצאים אשר עמדו בפניו.

(ב)                 המערערים טוענים כי הן העד רמי ברק הן העד עופר בלסיאנו שהעידו מטעם המשיב הודו, בניגוד לטענת המשיב, שלמשיב יש מחלקה למידע עסקי, היכולה לתת פרטים על חשבון בנק של חברה שעימה לקוח מבקש להתקשר, כי אכן הייתה פניה למחלקה ונתקבלו ממנה נתונים, וכי נתונים אלו נמסרו למערערת טרם התקשרותה עם בניסטי. גם מסמך ת/1, המפרט את מצב חשבונה של בניסטי, תומך במפורש בגרסה זו. לפיכך, אין ממש בקביעת בית משפט קמא שעדות עדי המשיב היתה מהימנה ועקבית. העדר העקביות מוצא ביטויו גם בסתירות בגרסת המשיב ביחס לכל שיק בנפרד.

(ג)                  המערערים משיגים גם על הקביעה כי הבנק לא התרשל מפני שלא היה ברשותו מידע על הגבלת חשבונה של בניסטי, ואף לא היה ביכולתו להשיג מידע כאמור. לטענתם, ממסמך נא/1 עולה שכבר ביום 11.7.96 היה בידי המערכת הבנקאית מידע שחשבון בניסטי "ממתין להגבלה", וגם מסמך דוגמת נא/4 יכול היה להיות מופק קודם ליום 3.9.96. קביעת בית המשפט שהתרשלות המשיב אינה מתיישבת עם ההגיון הכלכלי משמיטה את הקרקע מתחת למבנה המשפטי של חבות ברשלנות. על פי קביעה זו- היות והבנק עצמו היה ניזוק כתוצאה מהתרשלותו הרי זו הוכחה לכך שהוא לא התרשל.

4.                    טענות המשיב

(א)                המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא אשר לטענתו הכריע  נכוחה  לגופה של המחלוקת העובדתית בין הצדדים. לטענתו, אין עילה להתערבות ערכאת הערעורים בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית באשר אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות אשר נפרש לפניה.

(ב)                 לטענת המשיב, נוכח הודאת המערערים בחובם, וטענתם שאין לחייבם בהשבתו עקב התנהגותו הרשלנית של המשיב, הורה בית משפט קמא (כב' השופטת שבח) על היפוך נטל הראיה. המערערים לא הצליחו להוכיח גרסתם, על שלושת ראשיה. ראשית, הוכח שפניית המערערים למשיב נעשתה רק לאחר ההתקשרות עם בניסטי, עם הגשתו של השיק הראשון לניכיון. שנית, הוכח שהמערערים הציגו למשיב מספר שיקים, במועדים אחדים, ולא כמקשה אחת, ובעבור כל שיק קיבל המשיב מידע חיובי שעל יסודו הוא נוכה. שלישית, הוכח שחשבונה של בניסטי הוגבל רק ביום 18.9.96, והמשיב לא ידע ואף לא הייתה לו יכולת לדעת ששיק כלשהו לא יפרע.

5.                    דיון והכרעה

לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו השלמות טיעון מב"כ הצדדים בעל פה, הגענו למסקנה שדין הערעור להדחות.